Dachau Logo
בחודש יוני 1944 נאספו ממחנות הריכוז וכמה מהגטאות שחוסלו, שלשים אלף יהודים פולנים הונגרים וליטאים. היינו האחרונים שעוד נותרו בחיים בגטו קובנה שבליטא. מרחוק כבר נשמעו קולות התותחים של הצבא הרוסי, אבל הגרמנים לא ויתרו והמשיכו במלאכת ההשמדה, ציוו עלינו להתייצב והצעידו אותנו לשדה מרוחק שבו חיכתה לנו רכבת משא.

הוסענו בקרונות להובלת בקר, דחוקים וצפופים במשך ימים ללא מזון או מים ליעד בלתי ידוע. חלק מהאנשים מתו בדרך. בשטוטהוף שבפולין עצרה הרכבת והנשים והילדים הורדו ממנה. ידענו ששוב לא נראה אותם לעולם, אחרי שלשה ימי נסיעה, כשנפתחו הדלתות הנעולות, בשדה ליד קאופרינג הסמוכה לדכאו, ציפו לנו בצעקות ובמכות של קתות רובים, חיילי ס.ס. מלווים בכלבים אימתניים, לא ידענו אז שכל מה שעבר עלינו בגטו, הוא כאין וכאפס לעומת מה שעוד מחכה לנו. הגרמנים הכריזו שעלינו למסור את כל דברי הערך שעדיין נותרו ברשותנו ואיימו שכל מי שלא ימסור, יומת.

נצטווינו להתפשט, למסור את בגדינו וללבוש מדי אסירים שנראו כמו פיג'מות מבד גס ומחוספס. בפסים כחולים- אפורים ובמקום נעליים, נתנו לנו קפקפי עץ ללא גרביים, כך שלא נוכל להסתיר דבר. הגרמנים שחשדו שאנשים בכל זאת השליכו מתוך מחאה חפצי ערך למחראה. ציוו עלינו להסיר את הקרשים ולהיכנס לתוך המחראה כדי להוציא את מה שנזרק לשם. זאת הייתה קבלת הפנים, לגיהינום שנקרא מחנות החוץ שליד דכאו.

הוצעדנו לאחד מאחד עשרה המחנות שהוקמו באזור. כשהגענו למקום ראינו בורות ארוכים שנחפרו באדמה וכוסו בגגות מאולתרים, המחפורות האלה נראו כמו נועדו לחיות, אבל זה היה מקום המגורים שלנו במשך עשרה חדשים. מקום העבודה היה אתר בנייה ענק שתופעל ביום וגם בלילה, לאור זרקורים. בוקר וערב צעדנו קילומטרים לעבר מקום העבודה. לא ידענו מה אנחנו בונים וגם לא שכוונת הגרמנים הייתה "השמדה תוך כדי עבודה" לחסל אנשים תוך כדי ניצולם עד תום, בעבודת פרך, עם מינימום של מזון ותנאים קשים ביותר. הם חישבו ומצאו שאם יתנו לנו אוכל בערך של שש מאות קלוריות ליום, נחזיק מעמד חודש. בשמונה מאות קלוריות יוכלו להפיק מאתנו,שלשה ארבעה חדשי עבודה.

הועסקנו בבניית מבנה תת קרקעי ענק שנועד לשמש כמפעל נסתר למטוסי סילון מסוג מסרשמיט 262, מטוס הסילון שבעזרתו קיווה היטלר לשנות את מהלך המלחמה לטובת הגרמנים, על ידי ייצור שבע מאות מטוסים לחודש. שתים עשרה שעות ארוכות ביום ובלילה עבדנו באתר הבנייה, שלדי אדם שמשקלם ארבעים קילוגרם, נושאים על גבם שקי מלט ששקלו עשרים ושלשים קילוגרם. מי שכשל ונפל לתוך יציקות הבטון, נקבר חיים.

כתוצאה מהתנאים הנוראים, עבודת הפרך, המחסור באוכל והתעללות סדיסטית מתו תוך כמה חדשים, חמש עשרה אלף יהודים. בימים האחרונים של המלחמה הצטווינו, שארית הנותרים לצאת לכיוון טירול, למסע מוות. בשלג עמוק ובקור של מתחת לאפס, בשארית כוחותינו, בבגדים דקיקים ובכפכפי עץ צעדנו בדרכי בוואריה, כשהשומרים המלווים בכלבים, יורים בכל מי שהאט או מעד. מסע המוות התנהל בדרכים ראשיות ועבר דרך עשרות עיירות כשאזרחים גרמנים צופים בנו מהבתים וצידי הדרכים. בתחילת מאי הגיע הצבא האמריקאי לאזור והשומרים הגרמנים ברחו. לא ידוע מספר הניצולים. אך מניחים שמדובר באלפים בודדים שנותרו מחמש עשרה אלף האנשים שיצאו לדרך.

שנים רבות היו המחנות הנשכחים האלה זיכרון קשה וצורב שנותר רק בראשם של הניצולים ולא היה להם כל זכר או סימן. בשנת 1989, נודע סיפור העבר לד"ר אקהרד קנובלוך ראש עיריית גאוטינג, עיר קטנה שסמוכה למיקומם של המחנות. הוא לא ידע אם נותרו ניצולים אך החליט לנסות ולמצוא אותם מתוך הנחה שאולי הם חיים בישראל, פרסם מודעה בעיתון בארץ והזמין אותם לבוא לעירו. כמה נענו ובאו לביקור, הם איתרו ביערות שבסביבה את מקום המחנות שמהם נותרו רק שרידי מבנים במחנה מס. 7

באותה תקופת זמן גילה מורה להיסטוריה בתיכון מקומי בשם אנטון פוסט, שחקר את ההיסטוריה של האזור, שרידים של מחפורות וקברים פזורים ביער. כשניסה לברר מה היה שם בזמן המלחמה הוא נתקל בקשר שתיקה והתנכלות מצד התושבים. כשנודע לנו שמשרד החינוך שוקל לפטר אותו בשל פעילותו החלטנו לבוא לעזרתו. פנינו לשגריר גרמניה ואחרי שהבנו שרק כגוף מאורגן נוכל לפעול הקמנו, אבא נאור, סולי גנור, צבי כץ ואני את העמותה להצבת יד לזכר קרבנות מחנות הריכוז "לנדסברג - קאופרינג - דאכאו". לבקשת חברי, קבלתי על עצמי את תפקיד ראש העמותה.

לאחר ביקור קבוצת הניצולים הראשונה החליט ד"ר אקהרד קנובלוך להנציח את מה שאירע באזור בזמן המלחמה. הוא פנה לראשי ערים סמוכות ותוך כמה שנים הקימו בעיירות שבדרכי בוואריה עשרים וארבע אנדרטאות זהות שעוצבו על ידי פסל גרמני ידוע בשם פרופ' פילגרים. אנדרטה אחת הוצבה ליד האודיטוריום ב"יד ושם" ואנו בחרנו בה, כסמל העמותה.

בשנת 1995, אחרי חמישים שנה לשחרור נודע לקבוצת ניצולים שהמבנה הענק שבנו ושננטש אחרי המלחמה, הושלם והוא משמש כבסיס צבאי לאחסון טילים ומשתרע על שטח עצום עם כמה קומות מתחת לפני הקרקע. כשבקרנו במקום פגשנו את קומנדר פריץ אודיניוס ששמע מפינו לראשונה מה היה האתר הזה, שעד אז היה לו רק מקום עבודה, בתקופת המלחמה.

בעקבות מפגש זה, הוא הפך להיסטוריון-חוקר ואסף תיעוד של פעולות הס.ס. במקום. אף שהאתר הוא מחנה צבאי סגור, הוקם שם ביזמתו מוזיאון קטן בו מוצגים מסמכים וצילומים מאותן שנים. מדי שנה מבקרים בו עשרות אלפי מבקרים. בכניסה לבניין, הוצב לוח זיכרון מעוצב כספר תורה פתוח, המספר בקצרה את מה שאירע שם, בעברית, אנגלית וגרמנית. הלוח נבנה מתרומות החיילים והקצינים שעובדים שם.

חברי העמותה שמו להם למטרה לספר את קורותיהם בתקופת השואה. חברי ואני מרצים בבתי ספר ובמחנות צבא בארץ ובגרמניה ומספרים לתלמידים ולחיילים על התקופה ההיא דרך הסיפור האישי שלנו. כמה פעמים ארגנו משלחת של עשרות ניצולים עם בני משפחה, ילדים ונכדים לביקור באזור. בעקבות פעילות העמותה שלנו ופגישות עם ניצולים, התארגנו קבוצות אזרחים בעיירות באזור זה של בוואריה שמטפחים את האנדרטאות ומניחים במקום זרי פרחים ביום השחרור.

בתחילת חודש מאי, ביום סיום המלחמה, אנו צועדים במסלול צעדת המוות יחד עם מאות צועדים גרמנים. מדי שנה יוצאים לדכאו בני נוער להשתתף בסמינר לימודים בינלאומי בו הם נפגשים עם בני גילם מארצות שונות. לאחרונה הצטרפו לפעילות כמה מילדינו, בני הדור השני שרוצים להמשיך את מלאכת ההנצחה. הסיפור שלנו תם אך לא נשלם.

כל זה, על מנת לזכור ולהזכיר.

אחד עשרה מחנות הריכוז הנשכחים
מאת אורי חנוך,
יו"ר עמותת "לנדסברג -קאופרינג- דכאו"








Dachau Death March