Dachau Logo

הם הגיעו מאושוויץ במספר קבוצות. בכל קבוצה היו כעשרים אנשים. כמובן שהם לא נראו כמו אנשים. הם נראו יותר כמו שלדים מהלכים. היו להם פנים משולשים וסנטרים מחודדים, ולחיים שקועות. אפילו השפתיים התכווצו לקווים רזים וכחולים. תו הפנים הבולט היחיד היה עיניהם; הן היו גדולות באופן חריג ובעלות זוהר משונה, כמעט מוארות. הם היו ידועים בסלנג של מחנה הריכוז כ'מוזלמן'. זה היה בדרך כלל השלב האחרון לפני המוות.

הם דיברו יידיש עם מבטא, שלנו, היהודים הליטאים, נשמע מוזר. הם אמרו לנו שהם הגיעו מהגטו של לודז' דרך אושוויץ, לפני שנשלחו למחנה שלנו. המחנה שלנו נודע כ'מחנה החיצוני של דכאו, מספר 10' והוא נמצא ליד העיירה הציורית אוטינג, ליד אגם אמרסי. המחנה שלנו ישב באמצעו של יער קטן, כשמסביבו מרעים ירוקים ונופים יפהפיים. אני זוכר את היום שבו הובאנו לכאן, חשבתי לעצמי, 'איך יכול לקרות לנו משהו רע בתוך כל היופי הזה?'.

מהר מאד גיליתי שהיופי היה בנוף בלבד. הגרמנים שהיו אחראים עלינו היו סדיסטים ורוצחים. אנשי לודז' נפלו לתוך אותה מלכודת מטעה. הם חשבו שאחרי אושוויץ, המחנה שלנו נראה כמו גן עדן. רובם מתו סמוך להגעתם, מעבודה קשה, הכאות ורעב, עדיין הם העדיפו למות כאן מאשר בתאי הגזים באושוויץ. מהם שמענו את הסיפורים המדהימים על תאי גזים, ומשרפות, שבהם אלפי אנשים נרצחו מדי יום.

חלקם אמרו לנו שהם עמדו עירומים לפני תאי הגזים כשלפתע הורו להם להתלבש ונשלחו אלינו.

 

לקראת סוף פברואר 1945, נותרו רק מעטים מהם בחיים.

אחד מהם נודע כ'חיים הרב'. מעולם לא גילינו אם הוא באמת היה רב, אך הוא תמיד נטל את ידיו ובירך לפני האוכל. הוא ידע את התאריכים של לוח השנה היהודי, וגם הכיר את כל התפילות בעל פה. מפעם לפעם כשהגרמנים לא הסתכלו, הוא היה מזמין אותנו להשתתף בתפילות הערב.

מפקד המחנה היהודי שלנו, בורגין, שמע עליו וניסה לתת לו עבודות קלות יותר. רוב האנשים מתו כשנאלצו לסחוב מאות קילוגרמים של שקי מלט על גביהם, או מטלות אחרות של עבודה קשה. הוא לא היה שורד יום אחד בעבודה כזו. הוא אמר לי פעם שאם ישרוד, הוא יתחתן ויהיו לו לפחות תריסר ילדים.

 

בסביבות סוף פברואר, נתנו לנו יום חופשי. זה היה יום ראשון. המחנה היה מכוסה שלג, אבל פה ושם הסימנים הראשונים של האביב היו באוויר. שמענו שמועות מעורפלות על הפלישה האמריקאית לגרמניה ושביב של תקווה הוצת בליבותינו.

אחרי ארוחת הבוקר, שהכילה פרוסה של לחם מעופש, חתיכה זעירה של מרגרינה ומים חומים, שנודעו כ'תחליף קפה', שבנו לקסרקטין כדי לזכות בשינה נוספת. פתאום הבחנו ב'חיים הרב' עומד בשלג וצועק "המן לגרדום! המן לגרדום!".

על ראשו היה כתר מנייר שהכין משק מלט, והוא כיסה את עצמו בשמיכה שעליה כוכבים שנגזרו מאותו נייר.

עמדנו כמו משותקים לפני ההתגלות המשונה, בקושי יכולים לבטוח בעיניים שלנו, בזמן שהוא ביצע ריקוד בשלג, ושר: "אני אחשוורוש, אחשוורוש, מלך הפרסים".

הוא אז עמד במקומו וישר את עצמו, סנטר מכוון לשמיים, זרועו הימנית מוארכת במחווה קיסרית וצעק: "המן לגרדום! המן לגרדום! וכשאני אומר המן לגרדום, כולנו יודעים על איזה המן אנחנו מדברים!"

היינו בטוחים שהוא איבד את שכלו הישר, כפי שקרה לרבים בזמנים הלא אפשריים האלה. אבל עכשיו כחמישים מאיתנו עמדו ובהו ב"רב", כשהוא אמר:

""Yiddn wos iz mit ajch! Haint is Purim, lomir shpilen a purim shpil!", "חבריי היהודים, מה קורה איתכם? היום פורים, אז בואו נשחק פורים שפיל!"

אז התחוור לנו שבבית, לפני מיליון שנים, זה היה הזמן בשנה שבו אנו הילדים התחפשנו לפורים, שיחקנו ב"דריידלאך" ואכלנו ' Hommen Taschen''.

היינו צריכים את ה'רב' כדי לזכור את התאריך המדויק של פורים לפי לוח השנה היהודי. הוא אז חילק את התפקידים של אסתר המלכה, מרדכי, ושתי והמן בין הצופים.

היה לי לכבוד לקבל את התפקיד של מרדכי, ולבסוף כולנו רקדנו בשלג. וכך היה לנו פורים שפיל בדכאו.

אך זה לא היה סוף הספור. ה"רב" הבטיח לנו שנקבל היום 'שלח מנות', וחשבנו שאין לזה סיכוי גדול לקרות.

אבל, נס הנסים, באותו אחר צהריים, משלחת של הצלב האדום הבינלאומי הגיעה למחנה. זו הייתה הפעם הראשונה שהם טרחו בענייננו. עדיין, קיבלנו אותם בזרועות פתוחות, כיוון שהם הביאו לנו את ה"שלח מנות" שה'רב' הבטיח. כל אחד מאיתנו קיבל חבילה, שבתוכה שימורים של חלב מרוכז, חטיף שוקולד קטן, קופסת קוביות סוכר, וחפיסת סיגריות. לא ניתן לתאר את השמחה שלנו! גווענו שם ברעב כשלפתע בפורים, קיבלנו את המתנות השמימיות האלה. מאז כבר לא פקפקנו ב'רב'. הנבואה שלו התגשמה. חודשיים לאחר מכן 'המן-היטלר' הלך לגרדום, וירה בעצמו בברלין, בזמן שאנחנו, אלה מאיתנו שהיו עדיין בחיים, ניצלנו על ידי הצבא האמריקאי, ב-2 במאי, 1945.

 

איבדתי קשר עם ה'רב' ב'צעדת המוות' שלנו, מדכאו לטירול, אבל אני מקווה שהוא שרד ושהיו לו הרבה ילדים כפי שתמיד רצה. אני תמיד זוכר אותו כשפורים מגיע, על ה'פורים שפיל' הבלתי נשכח בדכאו.

פורים בדכאו
מאת סולי גנור,
ניצול שואה - 18 במרץ, 2005
תרגום: עדי שימרון








Dachau Death March